מדוע ירושלים קדושה לאסלאם?

ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם, ונחשבת למקום השלישי בחשיבותו, לאחר הערים מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין המקומות הקדושים. חרף חשיבותה, ירושלים מעולם לא שימשה בירתה של מדינה מוסלמית כלשהי ולא נרשמו בה אירועים היסטוריים חשובים בתולדות האסלאם.
בפוסט זה אנסה לשפוך אור ולהסביר מה מקורה של המסורת המוסלמית המייחסת חשיבות וקדושה לעיר ירושלים.

עפ"י המסורת המוסלמית...
 המסורת המוסלמית מספרת כי כאשר היה הנביא מוחמד, מייסד דת האסלאם, בן 40 (שנת 610 לספירה), נגלה אליו המלאך ג'יבריל (מקביל למלאך גבריאל באמונות היהודית והנוצרית) בעודו מתבודד במערה מחוץ לעיר מכה. מוחמד החל לנאום בפני תושבי מכה את ששמע לדבריו מהמלאך ג'יבריל, אשר חזר והתגלה אליו מדי פעם.
פרק 17 בקוראן, הספר הקדוש למוסלמים, מספר על ה"איסרא" - באחד הלילות בהם נגלה המלאך ג'יבריל למוחמד, הוביל אותו המלאך במסע לילי:
"ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש [אַל מַסְגִ'יד אַל חַרָאם] אל המסגד הקיצון [אַל מַסְגִ'יד אַל אַקְ'סַה] אשר ברכנו סביבותיו, למען נראה לו מאותותינו. אכן הוא השומע הרואה" (ערבית: سُبْحَانَ الَّذِي أَسْرَىٰ بِعَبْدِهِ لَيْلًا مِّنَ الْمَسْجِدِ الْحَرَامِ إِلَى الْمَسْجِدِ الْأَقْصَى الَّذِي بَارَكْنَا حَوْلَهُ لِنُرِيَهُ مِنْ آيَاتِنَا إِنَّهُ هُوَ السَّمِيعُ الْبَصِيرُ).
לדעת רוב החוקרים מדובר במסע מטאפורי המתאר את התקדמות הנפש אל עבר הספירה העליונה. עם זאת לפרק זה ניתנה פרשנות נוספת לפיה מוחמד נישא באורח פלא ממכה לירושלים וממנה עלה לשמיים, שם פגש את אברהם אבינו, משה רבנו ודמויות נוספות, ובסופו של דבר גם את אלוהים אשר ציווה עליו להתפלל חמש פעמים בכל יום. סביב אירוע זה נרקמו אגדות ומסורות לפיהן הגיע מוחמד לירושלים רכוב על סוסתו הפלאית והמכונפת- אל-בוראק (البراق). חשיבות פרק זה היא המסקנה התאולוגית, או האמונה, הנגזרת ממנה ולפיה הדרך ממכה לשערי שמיים עוברת לכאורה בירושלים.

חשוב להדגיש כי הקישור בין מסעו הלילי של מוחמד לבין העיר ירושלים הינו פרשנות מסורתית בלבד.
למעשה, ירושלים אינה מוזכרת בקוראן כלל, באף אחד משמותיה המקובלים: אל-קודס (القدس), בית אל-מקדס (بيت المقدس), או איליאא' (إيلياء, על שם "איליה קפיטולינה"- השם שניתן לעיר ע"י הרומאים לאחר חורבנה בשנת 70 והקמתה מחדש כעיר רומית ע"י הקיסר אדריאנוס בשנת 130). 
הקוראן עצמו אינו מבאר מהו המסגד שממנו יצא מוחמד למסע ולאן הגיע, פרט לכינויים "המסגד הקדוש" (אַל מַסְגִ'יד אַל חַרָאם) ו"המסגד הקיצון"/"המסגד המרוחק ביותר" (אַל מַסְגִ'יד אַל אַקְ'סַה). עפ"י פרשנויות מוסלמיות קדומות, שאינן מקובלות היום, "המסגד הקיצון" אינו מסגד ממשי, אלא היכל עליון. עפ"י פרשנויות אלו, מוחמד עלה השמימה מעל העיר מכה. סברה זו מובעת בציור הבא (מהאמנות המוסלמית):

פרשנות זו מקבלת חיזוק מהעובדה כי ירושלים נכבשה ע"י המוסלמים מידי הביזנטים רק בשנת 637, 5 שנים לאחר מותו של מוחמד, ועד לכיבושה לא היה בה אף לא מסגד אחד. כמו כן, יש לציין כי עפ"י עדויות היסטוריות, מוחמד מעולם לא ביקר בירושלים.

כובש ירושלים, הח'ליף השני עומר בן אל-ח'טאב (عمر بن الخطاب) בנה על הר-הבית מסגד. הח'ליפים נהגו לבנות מסגדים בכל אחת מהערים אותן כבשו, ועל כן בניית המסגד לא נבעה מחשיבות כלשהי של העיר ירושלים. כמו כן, למסגד אותו בנה עומר לא יוחסה חשיבות כלשהי. בכתבי הנזיר ארקולפוס משנת 679, מתואר מסגד עומר כמבנה צנוע עשוי עץ.

אם כן, מה מקורה של הפרשנות הקושרת בין מוחמד לירושלים?

סיבה ראשונה, עשויה להיות העובדה כי בראשית האסלאם הורה מוחמד להתפלל לכיוון ירושלים, ורק בשלב מאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכעבה שבעיר מכה. על כן, אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בפרק 2 בקוראן.

הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, וניתנים לכך הסברים שונים.
עפ"י אחד ההסברים, מוחמד הושפע ושאב את רעינותיו מהיהדות והנצרות, ולכן בחר בירושלים ככיוון התפילה. כאשר החל לבסס את דת האסלאם, שינה את כיוון התפילה ופנה לכיוון הכעבה, על מנת להבדיל את האסלאם מהדתות האחרות. יש הסבורים כי בתחילה ניסה מוחמד למשוך את יהודי חצי-האי ערב לדת החדשה, ולכן קבע את המקום הקדוש ביותר ליהודים גם כמקום הקדוש ביותר לאסלאם. אך היה זה דווקא לעגם של היהודים למוחמד, אשר גרם לו להחליט לשנות את כיוון התפילה.
לפי הסבר אחר, הכעבה במכה הייתה מוקד של עבודת אלילים, ולכן אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה, וירושלים נבחרה כברירת מחדל. לאחר שמוחמד הסיר כל זכר לעבודת האלילים מהכעבה, לא הייתה עוד מניעה להתפלל לכיוונה.
זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באל-מדינה המכונה "ד'ו אל-קיבלתיין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים והשנייה לכיוון מכה.

סיבה נוספת, וכנראה המשמעותית ביותר, קשורה בהעלאת חשיבות העיר בתקופת שלטון שושלת בית אומיה (بنو أمية) שמרכזה היה בדמשק, ונמשך בין השנים 661-750. עם נפילת שלטון בית אומיה ועלייתה לשלטון של שושלת בית עבאס שמרכזה היה בבגדד ירד בהדרגה מעמדה של ירושלים בקרב המוסלמים, והגיע לשפל המדרגה בימי שלטון השושלת הפאטמית שמרכזה היה בקהיר.

בתקופת מסעי הצלב במאה ה-11, עלה שוב מעמדה של ירושלים בקרב המוסלמים והגיע לשיאו עם התפתחות ספרות "שבחי ירושלים" (فضائل القدس - פצ'אאל אלקודס) על רקע הכיבוש הצלבני של העיר.

בית אומיה - רקע

שבט אומיה היה השבט הערבי האריסטוקרטי ששלט בעיר מכה, עוד לפני תקופת האסלאם, השבט היה ידוע בעושרו, בהשכלת חבריו ובשליטתו בעיצובה של מכה כאזור מרחב למקדש הכעבה. רצונו של הנביא מוחמד להפוך את המקדש למקדשו היחידי של אללה פורש בידיהם כנסיון של מוחמד לעצב את המקדש מחדש, על מנת לשלוט בתנועת העלייה לרגל ובכך גם לשלוט במכה מבחינה מסחרית ופוליטית, דבר שנראה כפוגע באינטרסים של שבט אומיה. לכן נודע השבט כשבט העיקרי אשר התנגד לדת החדשה ולנביא מוחמד. כמעט כל המלחמות המשמעותיות נגד מוחמד נבעו מיוזמה של שבט אומיה. בסופו של דבר, מוחמד הצליח לכבוש את העיר מכה, מעוזם של שבט אומיה.

לאחר מות מוחמד, בחרו האומיים להתאסלם על מנת להחזיר את כוחם הפוליטי הקודם, כפי שאכן קרה.

הח'ליף הראשון משושלת בית אומיה, מועאויה בן אבו ספיאן (معاوية بن أبي سفيان / מועאויה הראשון), קיבל את שבועת האמונים (ה"ביעה") בשנת 660 בירושלים, אך הוכתר באופן רשמי כח'ליף של האימפריה המוסלמית בשנת 661.

במשך כל תקופת שלטונו סבל שלטון בית אומיה מחוסר לגיטימיות דתית ואתנית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהח'ליף מועאויה התאסלם, יחד עם אביו, רק אחרי כניעת מכה בפני הנביא מוחמד, כלומר זמן רב אחרי האליטות המוסלמיות הוותיקות. גם העובדה שבית אומיה בחר בדמשק לבירתו יצרה מצב בו איזורים המאוכלסים הרבה יותר מסוריה ראו עצמם כמחוזות כבושים על ידי מיעוט.

מוקד התנגדות מרכזי לשלטונו של בית אומיה היו תושבי הערים הקדושות מכה ואל-מדינה. בשנת 683, בזמן שלטונו של הח'ליף יזיד אבן מועאויה איבן אבו סופיין (يزيد بن معاوية بن أبي سفيان / יזיד הראשון) פרץ מרד בהנהגתו של עבדאללה אבן אל-זובייר בערים אלו. המרד החל באל-מדינה, ותושבי העיר הצליחו לגרש את בני משפחת אומיה שבעיר. בתוך זמן קצר שלח יזיד כוחות סורים לדיכוי המרד. לאחר דיכוי המרד באל-מדינה פנה הצבא לדיכוי המרד במכה, אך בעוד הצבא האומיי בדרכו למכה נפטר יזיד במדבר.

גם יורשו בתפקיד, בנו מועאויה אבן יזיד (معاوية بن يزيد / מועאויה השני) אשר שימש כח'ליף בשנים 683-684 לחודשים אחדים בלבד, לא הצליח למגר את המרד. וכך גם הח'ליף ששלט אחריו, מרואן אבן אל-חכם (مروان بن الحكم / מרואן הראשון). אולם, למרות שמרואן לא הצליח לדכא את מרד אבן אל-זובייר, בתקופת שלטונו הקצרה שבה השושלת האומיית לאיתנה. במקביל, גיבש מנהיג המורדים, עבדאללה אבן אל-זובייר, את שלטונו בחיג'אז (האיזור בחצי-האי ערב בו שוכנות הערים מכה ואל-מדינה).

הח'ליף החמישי מבית אומיה, עבד אל-מלכ בן מרואן (عبد الملك بن مروان), אשר כיהן כח'ליף בשנים 685-705, המשיך בייצוב שלטון בית אומיה על האימפריה המוסלמית. במקביל, ריכז מאמץ צבאי רב בנסיונות לדיכוי המרידות שאיימו על שלמות האימפריה מאז ימיו של יזיד הראשון, ביניהם מרד עבדאללה אבן אל-זובייר שפרץ בערים הקדושות.

שלטון הח'ליף עבד אל-מלכ

בתקופת שלטונו של עבד אל-מלכ, זכתה העיר ירושלים, אשר רוב אוכלוסייתה באותה תקופה הייתה נוצרית, ליחס מיוחד מצד השלטון. בתקופתו, החלה תנופת בנייה גדולה בעיר ובמתחם הר-הבית בפרט. ראשון המבנים אותו הקים היה כיפת הסלע, אשר בנייתו החלה בשנת 688 והושלמה בשנת 691.

עבד אל-מלכ הקים את כיפת הסלע משיקולים דתיים - הן פנים-איסלמיים והן בין-דתיים.

בתחום הבין-דתי, כיפת הסלע נועדה להיות התשובה המוסלמית לכוח המשיכה של הנצרות על מבניה המפוארים. המבנה הוקם מתוך תחרות במבנה הנוצרי המפואר שהיה קיים בירושלים - כנסיית הקבר, כדי שליבם של המוסלמים לא ילך שבי אחר יופיו. כמו כן, אל-מלכ רצה לקבוע את נצחונו של האסלאם ואת עליונותו בתוך העיר שהייתה אז העיר הנוצרית המובהקת ביותר שתחת שלטונו. יש בהקמת המבנה פניה לנוצרים להיכנע לאמונה החדשה והדגשה של עליונותה וכוחה של המדינה המבוססת עליה.

בתחום הפנים-איסלמי, הקים אל-מלכ את המבנה המפואר כתחליף לכעבה, על מנת לקיים את החאג’ (מצוות העליה לרגל) בירושלים במקום במכה וזאת משום שמכה הייתה אז תחת שלטון המורדים בהנהגתו של עבדאללה אבן אל-זובייר. אל-מלכ חשש כי יציאה של נתיניו אל העיר מכה, אשר הייתה מחוץ לתחום שליטתו, תגרום לתסיסה אשר תוביל למרידות נוספים. בנוסף, השבט הערבי שישב בארץ ישראל, שבט גד'אם, תמך במורדים בחיג'אז. אל-מלכ קיווה לזכות בתמיכתם בעקבות צעדים אלו.

עפ"י השערות החוקרים, מקורה של הפרשנות לפיה ירושלים הייתה יעדו של המסע הלילי של מוחמד ומקום עלייתו לשמים, ולא מכה, היא בתקופת שלטונו של הח'ליף עבד אל-מלכ, והיא הופצה על מנת לחזק את מעמדה של העיר על פני העיר מכה. אל-מלכ שאף להעניק לירושלים עליונות מסוימת על פני מכה אך נזהר לקבוע את ירושלים באופן רשמי וחוקתי כתחליף לכעבה ויעד לחאג’ - צעד שמשמעותו הייתה פגיעה באחד מעמודי היסוד של דת האסלאם.

השערה זו מקבלת חיזוק מהעובדה כי פרשנויות הקושרות את ירושלים למסעו הלילי של מוחמד הועלו לראשונה על הכתב בספרות "שבחי ירושלים" מן המאה ה-11, אשר הינה למעשה קיבוץ של סיפורים ומסורות שנוצרו בעיקר במאה ה-7 ובמאה ה-8, והמוקדמים מביניהם מיוחסים לתקופת שלטונו של הח'ליף עבד אל-מלכ.

מתוך ספרות "שבחי ירושלים": "אנו מוצאים כתוב בספר, שאללה ירומם ויתעלה, כאשר ברא את הארץ וביקש לעלות אל השמים והם עשן, ההרים ביקשו כבוד בכך, על מי מהם יהא הדבר. והסלע של ירושלים היה שפל רוח מתוך הכנעה לגדולתו של אלוהים יתעלה, ואלוהים הודה לו על כך וערך את העלייה ממנו".

באוקטובר של שנת 692 חיסל כוח אומיי קטן בפיקודו של אל-חג'אג' בן יוסף את שארית המרד במכה והרג את עבדאללה אבן אל זובייר. כשנה לפני כן, חוסלו מוקדי המרד בעיראק. למרות חיסול המרידות, נותרה טינה רבה בין הערבים המתגוררים בעיראק ובחיג'אז לשלטון האומיי.

בדומה לעבד אל-מלכ, גם יורשו, בנו אל-וליד אבן עבד אל-מלכ (الوليد بن عبد الملك / וליד הראשון), המשיך בחיזוק מעמדה הדתי של העיר ירושלים. בתקופת שלטונו של וליד שופץ המסגד על הר-הבית אותו בנה הח'ליף השני עומר בן אל-ח'טאב. במקום מבנה העץ המקורי הוקם בשנת 705 מבנה עשוי אבן ושמו נקבע כ"מסגד אל-אקצא".

בשנת 750 נחל הח'ליף מרואן השני תבוסה לעבאסים בקרב הזאב. מעל 300 מבני בית אומיה נרצחו בקרב, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה. נסיך מבית אומיה, עבד אל-רחמן, הצליח להימלט מחרבם של העבאסים לספרד, כבש את קורדובה, וייסד של שושלת חדשה של בית אומיה שנודעה לימים כח'ליפות קורדובה.

ירושלים לאחר נפילת בית אומיה

מעמדה של ירושלים ירד עם תום שלטון בית אומיה ותחילת שלטון בית עבאס, והעיר זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת מהח'ליפים, אשר מרכזם היה בעיר בגדד. מעמדה של ירושלים כעיר קדושה נותר, עם עליית בית עבאס לשלטון, בגדר תפיסה המוגבלת לאזור סוריה-ארץ ישראל בלבד. בתוך כך גם הידלדלה תנועת עולי הרגל המוסלמים לירושלים.

בימי הח'ליף העבאסי החמישי, הארון א-רשיד (هارون الرشيد), נוצרו קשרים בין הח'ליפות לבין קרל הגדול, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. מטרת קשרים אלו הייתה כינון ברית מכוונת כנגד בית אומיה השולטים בספרד. הח'ליף הארון א-רשיד נענה להצעת הברית של הקיסר קרל הגדול, הסכים להכיר באפוטרופסות שלו על הנוצרים בארץ ישראל ואף שלח לו בשנת 800 מפתח של כנסיית הקבר בירושלים ודגל של העיר כמתנה.

קשרים אלו אפשרו לקרל הגדול ליזום בנייה רחבת-היקף בעיר. בנוסף, רכש הקיסר שטח קרקעי בעמק יהושפט.

עובדה זו מצביעה על חוסר החשיבות שייחס השלטון המוסלמי לעיר ירושלים.

ירושלים נשלטה ע"י בית עבאס עד שנת 969, אז עברה לידי השושלת הפאטמית. עם הכיבוש הפאטמי, נכנסה ארץ ישראל וירושלים בפרט לתקופה של אי-יציבות, בשל מלחמות רבות שהתחוללו באותה תקופה בין בעלי השליטה באיזור. את אי-היציבות ניצלו בשנת 1071 הסלג'וקים, אשר כבשו את העיר והחזיקו בה לזמן קצר.

בשנת 1099, כבשו משתתפי מסע הצלב הראשון את ירושלים, ערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים, והקימו את ממלכת ירושלים.

ספרות "שבחי ירושלים", אשר התגבשה במאה ה-7 ובמאה ה-8 עקב העלאת חשיבות העיר המיוחסת לח'ליף עבד אל-מלכ, עלתה על הכתב לראשונה רק במאה ה-11, לאחר כיבוש העיר ע"י הצלבנים. הסוגה הספרותית של שבחי ערים וארצות מהווה חלק ממערכת כתבי הדת והאמונה המוסלמיים וידועה בשם "פצ'אאל אלבלדאן" ומרכזת בתוכה אגדות ומסורות המפארות את אותה העיר. במאה ה-9 הופיעו ספרים המפארים ערים בעולם האסלאם ובהן מכה, אל-מדינה, בגדד, חומס ואחרות אך לא את ירושלים.

ההופעה המאוחרת של ספרות "שבחי ירושלים" היא עדות לעוצמת ההתנגדות למסורות ירושלמיות בקרב הממסד המוסלמי. מטרתה של פרסום ספרות "שבחי ירושלים" לאחר הכיבוש הנוצרי הייתה לחזק את הזיקה של המוסלמים לעיר, מתוך אינטרס של השלטון המוסלמי לכבוש את ארץ ישראל מחדש.

בספרות "שבחי ירושלים", מדובר על ההיררכיה בין ירושלים למכה ואל-מדינה, על חשיבותה של ירושלים כמקום עליית מוחמד לשמים [לראשונה בכתב], על קרבתה של ירושלים לגן-עדן ועוד.

בפרשנויות מתוך ספרות "שבחי ירושלים" המיוחסות למאה ה-8 נטען כי ביום הדין ייבנה גשר מהר-הזיתים אל הר-הבית, עליו יצטרכו לעבור כל בני האדם. הרשעים ייפלו ממנו לגיהינום ואילו הצדיקים יעברו אותו בשלום. כמו כן, מצויין בפרשנות זו כי הכעבה במכה נבנתה מאבנים שנלקחו מהר-הזיתים: "ביום ההוא תועבר הכעבה לירושלים ככלה, יחד עם כל עולי הרגל שעלו אליה. כל המין האנושי יקום אז לתחייה על הר הזיתים, שמאבניו נבנתה הכעבה וממנו יימתח גשר אל הר הבית, שם הוא מקום המשפט".

המדינה הצלבנית החזיקה מעמד עד שנת 1187, בה נכבשה העיר מחדש ע"י המוסלמים בהנהגת צאלח אל-דין. לאחר מסע הצלב השישי בשנת 1229, חזרה העיר לשלטון נוצרי, עד שנהרסה בשנת 1244 ע"י פושטים ממלוכים. לבסוף, בשנת 1260, עם השלמת כיבוש ארץ ישראל בידי הממלוכים, נפלה העיר לידיהם.

ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים עד שנת 1517, בה נכבשה ע"י האימפריה העות'מאנית.

בתקופה הממלוכית הייתה ירושלים עיר זניחה בשולי האימפריה הממלוכית, חסרת חשיבות אסטרטגית, ואוכלוסייתה הייתה ברובה ענייה. מאידך, לאחר כיבושה המחודש ע"י מוסלמים, עלה והתקבע בתודעה האיסלמית מעמדה כעיר קדושה, השלישית בקדושתה לאסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה‏‏. הממלוכים בנו מבנים דתיים רבים בעיר שהעניקו לירושלים מראה מוסלמי מוחלט ללא תקדים בתולדותיה.

לסיכום, ניתן לומר כי קדושתה של ירושלים לאסלאם התפתחה בשלב מאוחר, ולא עם ראשיתו.

נראה כי הסיבות להעלאת חשיבותה וקדושתה בעיני המוסלמים הן לאו דווקא סיבות דתיות כי אם מאבקי כח ושליטה.

בנוסף, נראה כי מעמדה של ירושלים באסלאם עולה דווקא בזמן שהוא נהיה בעל משמעות לדתות אחרות וכאשר ירושלים נמצאת תחת שלטון מוסלמי היא מוזנחת ושולית במרחב השלטוני של האסלאם.